סיפורי הצלחה

בל - כנענית רגישה

בל כלבה מאוד ריגשה וטריטוריאלית. מה זה אומר? זה אומר שהכל יום היא הייתה נשכבת בכניסה לבית ונובחת על נשים שרצות, על כלבים שהעיזו להתקרב, על קולנועיות נוסעות ועוד. היה קשה לטייל איתה, משום שהייתה מתפרצת בנביחות ובתוקפנות כלפי כלבים, אנשים מסויימים, כלבי תחבורה שונים ועוד. הטיולים איתה הפכו להיות עול. מיד לאחר האבחון, דאגנו שתקבל תזונה מתאימה יותר. התחלנו מפגשים פעם בשבוע שכללו התניות קלאסיות, עבודה על חיזוק הביטחון העצמי שלה, למדנו אותה שבמקום להתפרץ בתוקפנות כלפי אנשים, כלבים או כלי תחבורה, היא יכולה לדבר עם אבא ואמא ויחד פשוט לבחור מסלול חדש ולהתרחק מהאזור. כדי לתמוך בה יותר, מבחינה פיזית וגם רגשית, גם עבדנו במקביל עם רז - מטפלת ברפואה סינית לבע"ח, שעזרה לנו להתאים לבל פורמולת צמחים טבעית, שעזרה לבל להיות מאוזנת יותר. רגועה יותר. לאחר חודשיים של ליווי צמוד, והשקעה של משפחתה של בל, אפשר לומר שהיום בל מתנהגת בצורה הרבה יותר רגועה ומאופקת. אפילו לעיתים מסתכל על כלבים משחקים, מרחוק, מבלי להציג התנהגות אגרסיבית ותוקפנית. אני כ"כ מודה לאמא ואבא של בל שהבינו את הצרכים של בל וידעו בסבלנות מופלאה לספק לה את מה שהיא צריכה.

אודין & פן

אודין (הימיני שבתמונה, זה שמוחץ את פן אחותו) הגיע לבית כגור צעיר ושובב. כמה שובב? אוהה... קקי ופיפי בכל פינה, נובח על כולם ועל כל דבר, נושך, משתולל ולא מפסיק לשגע את בני הזוג עד שקיבל את מבוקשו. שהשכנים כבר התחילו מעט להתלונן, אני נכנסתי לתמונה.
אז עשינו קצת סדר - קבענו יותר טיולים, החלפנו מזון שעשה לאודין קצת יותר טוב ונעים בבטן והתחלנו ללמד את אודין גם להתנהג קצת יותר בעדינות ובסבלנות בכל מיני סיטואציות. דחיית סיפוקים הייתה אחד הדברים הראשונים עליהם עבדנו - למדנו את אודין שאם הוא רוצה משהו, הוא צריך לבקש בנימוס. במקום לקפוץ, לנשוך ולנבוח, אפשר פוט לשבת ולבקש יפה. למשל, כשאמא מכינה ארוחת ערב, לא קופצים על השיש, יושבים בכניסה למטבח ואמא כבר תכבד אותך ממה שהיא מכינה.
אודין גם למד שאם קוראים לו הוא בא. ושבטיולים אפשר ללכת ולא חייבים למשוך כ"כ חזק. בנינו יחד סדר יום לאודין ולאחותו פן כך שבכל יום אודין פורק מספיק אנרגיה והוא יכול להיות שליו ורגוע יותר. כך לאט לאט, בכל מפגש למדנו דברים חדשים שהיו חשובים לאמא ואבא של אודין ופן.

לואי הביגל שהציק לאורחים

אם יש לכם ביגל, או אם יש לכם חברים עם ביגל, אתם יודעים שאין מצב שאורחים יכנסו לבית והביגל לא יהיה במרכז העניינים. כך היה לואי. ואם היה רגע שלואי לא הרגיש שהוא מקבל מספיק תשומת לב - הוא היה דואג לקבל אותה בחזרה בנביחות האונד שכיאה לביגלים שובבים. אז קודם כל, דאגנו שללואי המלך, תהיה שגרת יום שקצת יותר תואמת לגזע וקצת יותר פורקת אנרגיות. גם דאגנו שביום שידענו שאורחים מגיעים - יהיה טיול מיוחד שבו אנחנו "מעייפים" את לואי "קצת יותר". ואז למדנו את לואי ללכת למקום שלו. ואז למדנו את לואי ללכת למקום שלו גם שאורחים נכנסים הביתה. ואז למדנו אותו ללכת למקום גם כשהאורחים יושבים ו... לא מעוניינים שלואי יהיה מרכז העיניינים. לאט לאט, עם הרבה תרגול, לואי ילמד להיות גם שליו ורגוע במקום שלו שיש אורחים.

דייזי - רודפת החתולים

לדייזי יש אובססיה - חתולים. כל טיול מתחיל ונגמר בלחפש ולרדוף אחר חתולים. דייזי כבר מכירה את כל המקומות הקובים בהם הם מסתתרים והטיול עם דייזי הופך להיות לא נעים. אז אבא של דייזי פנה אליי כדי ללמד את דייזי להפסיק את האובססיה. בתיאום ציפיות, הסברתי שיהיה מאוד קשה להגיע למצב שדייזי רגועה לגמרי מול חתולים ולמצב שאם דייזי לא קשורה היא לא תרדוף אחרי חתולים. היה לי חשוב להדגיש שלמחוק את יצר הציד של דייזי יהיה ככל הנראה בלתי אפשרי. אז המטרה הייתה שנוכל לטייל עם דייזי בצורה נעימה יותר ושדייזי תוכל להיות מרוכז בנו יותר מאשר בחתולים וגם אם יש חתול - נוכל לקרוא לדייזי בשמה והיא תמשיך איתנו הלאה בטיול ולא תשאר מרוכזת בחתול. דייזי הייתה אצלי שבועיים באילוף בתנאי פנסיון ובזמן הזה עבדתי איתה כל יום עד שהגענו למצב שהיא מצליחה להירגע בנוכחות חתול ושאנחנו בתנועה- טיול - היא הרבה יותר קשובה אליי מאשר בניסיונות לרדוף אחר החתול. רק שתדעו לכם - לעבוד מול יצר ציד של כלבים - זה ממש ממש מאתגר!

וארגס - גור ביגל מתוק

אין ספק שגור ביגל זה אחד הדברים הכי מתוקים שיש. לחבק ולמעוך - אלו הן הוראות התפעול. עם זאת, אני תמיד אומר משפט כזה: הרבה יותר קל לעצב התנהגות עכשיו מאשר לנסות ולתקן אח"כ. וכך עשינו. כבר בגיל חודשיים וחצי הכנו תכנית אימונים והתחלנו מפגשים פעם בשבוע כדי ללמד את תוארגס כל מיני התנהגויות שהיו חשובות להוריו. אני מקפיד לבנות תכניות אימון עפ"י הצרכים והרצונות של בעלי הכלב. לכל אחד חשובים דברים מעט שונים. סדר העדיפויות מעט שונה. אבל תמיד חשוב להתחיל כמה שיותר מוקדם. עבדוה על איפוק מול מזון. ללמד את הגור כבר מגיל צעיר להוציא דברים מהפה ו/או לתת לנו את מה שפה שלו (במקום לקחת בכוח מתוך הפה שלו). ללמד "אליי" ולהרגיל ללכת ולשהות במקום שלו ו/או בתיחום שלו. להרגיל את הכלב לשמור על פוקוס ולהקשיב לנו בכל מיני סיטואציות ומול כל מיני גירויים סביבתיים שונים.

חזי - ללמוד לטייל רגוע עם עגלת תינוק

חזי הוא בוקסר שובב ופעלתן כמו כל בוקסר. כל מה שמעניין אותו בחיים איזה לשחק עם אבא ואמא. כמה שיותר יותר טוב. אבל... אמא של חזי בהריון והיא ההתקשרה אליי כיוון והטיולים עם ריף הפכו להיות קשים יותר ככל שהבטן גדלה. היא הביעה חששות שחזי השובב לא יידע להתנהג ברכות עם התינוק החדש שעומד לבוא לעולם. היא חששה שחזי יפגע בתינוק. אין ספר שתינוק חדש וגם ההריון עצמו הם שינוי מאוד משמעותי בחיו של הכלב ועלינו להעביר את חווית ההריון ואת חווית בוא התינוק החדש בצורה הקלה ביותר והבטוחה ביותר עבור הכלב. אז מיד התחלנו לעבוד על כמה עיניינים. הראשון היה ללמד את חזי שיש זמני משחק ויש זמני מנוחה. השני - הליכה ללא משיכות והליכה עם עגלת התינוק. כן. עוד לפני שהגיח התינוק לעולם לקחנו עגלת תינוק להתכלנו ללמד את חזי ללכת לצד העגלה מבלי למשוך ולעשות תנועות חדות כדי שלא יקרה מצב שחזי מעיף לא את אמא ולא את העגלה.

טוני המלטז שלא אוהב להסתרק

מה מצחיק במלטז שלא אוהב להסתרק?! הסירוק הוא חלק חשוב וחיוני עבור פרוותם של המלטזים. לפרוותם ההיפואלרגנית יש נטייה לצבור אבק ולכלוך ולהפוך לראסטות וקשרים שעלולים לגרום לאי-נוחות של ממש עבור המלטזים. יש האומרים שיש לסרק את המלטז כל יום ויש לקחת לספר מקצועי לפחות אחת לחודש לא חשוב איזו עונה - חורף או קיץ. אבל טוני לא אוהב את המסרק. אז ללא עיכובים התחלנו לייצר לטוני חוויות נעימות מהדבר האיום הזה שנקרא סירוק. לאט לאט. בצורה הכי הדרגתית שיש ייצרנו התניות קלאסיות מהמסרק ומעצם פעולת הסירוק. למזלו של טוני - יש לו אמא רצינית שלקחת את התרגול ממש ברצינות ודאגה לתרגל כל יום קצת קצת. תהליך להרגלה לסירוק, או לכל דבר אחר, חייב להיות הדרגתי. לאט לאט. לפי הקצב של הכלב. ואם נתרגל כל יום קצת בבוקר וקצת בערב, נרגיש בהבדל במהרה.

עדיאל & פוקס - עבודה עם כלב רגיש ותוקפני

חד התהליכים המקסימים שעברתי בשנה האחרונה היה עם פוקס ועם אמא שלו - עדיאל. פוקס הוא כלב סופר רגיש, וכך גם אמא שלו. פוקס מתקשה להכיר כלבים חדשים ובני אדם חדשים. הוא מאוד מגונן על אמא שלו ומתנהג בצורה מאוד אגרסיבית ומרחיקה אל מול כלבים וחלק מהאנשים. גם במפגש הראשון איתי הוא ממש רצה לאכול אותי בהתחלה ומאוד התקשה להירגע אל מול מראה של כלב גם ממרחק של עשרות מטרים. יחד עם אמו של פוקס, החלטנו שפוקס יעבור לתקופה של כמה חודשים בפנסיון שמסוגל לייצר הפרדה מכלבים אחרים (כדי לשמור על בטיחות כולם) וכך אני אוכל לעבוד איתו צמוד בעבודה כמעט יום-יומית. התהליך שלי ושל פוקס כלל הרבה שלבים וכל שלב היה מאתגר ומלא בקונפליקטים, כשלונות, הצלחות ומלא ברגש מצד כל הגורמים, שלי, של פוקס, של עדיאל וגם של רז (מטפלת ברפואה סינית של פוקס). בשלב הראשון - בניית החיבור ביני לבין פוקס, לרז ולצוות הפנסיון. איתי החיבור כלל התניות קלאסיות עם חיזוקים של עוף ופסטרמה. הלכתי וחזרתי לתאו של פוקס ובכל פעם רק נתתי לו צ'ופרים והלכתי. לאט לאט נשארתי קצת יותר ואיפשרתי לו להכיר אותי ולהתקרב אליי, ואז גם טיולים עם רצועה ארוכה בשדות שליד הפנסיון. לאנשי הצוות, בהתחלה רק נכנסו לתאו של פוקס בזמני האכלה, ללא מגע או אינטראקציה נוספת. לאט לאט פוקס איפשר להם להתקרב ואפילו להתלטף. ולרז… טוב… לרז זה כבר היה יותר קל. כי זו רז. התהליך הזה אפשר לו קצת יותר לסמוך על אנשים והוא מגיב טוב יותר גם לאנשים חדשים. בשלב השני - עבודה מול כלבים. בחרנו כלבים בפנסיון שאנחנו יודעים שהם חברותיים. בהתחלה טיולים עם רצועות ארוכות והתקרבות הדרגתית. התניות קלאסיות ופרוטוקולים נוספים שכללו התקרבות והתרחקות תוך כדי תשומת לב קפדנית לשפת הגוף של פוקס כדי שלא נעלה את סף הלחץ. חיזוקנו את פוקס על כך שכלב הולך בסביבתו (ממרחקים הולכים ומתקרבים) וחיזקנו את הביטחון העצמי של פוקס באמצעות בחירה של התקרבות והתרחקות בכל מיני מצבים מול כלבים שונים. בשלב השלישי - בתוך התהליך, במקביל, רז, מטפלת ברפואה סינית, טיפלה בפוקס עם שמנים, דיקור ומגע קסם. לפני הטיפול של רז, לא ראינו את פוקס שוכב בסביבה של בני אדם זרים וכלבים זרים ולא ראינו אותו עושה שייק ( SHAKE) - שזה סימן הרגעה ידוע אצל כלבים - הטיפול של רז איפשר לפוקס להרגיע את עצמו גם מול טריגרים בסביבה. זהו טיפול מדהים, שלצערי, בארץ, המודעות אליו מאוד נמוכה - רפואה סינית היא כלי טיפולי חשוב מאוד בטיפול עם כלבים רגישים. בשלב הרביעי - עברנו לסביבת המגורים החדשה של פוקס. בזמן השהות של פוקס בפנסיון, עדיאל, אמו של פוקס, עברה לבית חדש, ובשלב הזה עשינו לפוקס היכרות והרגלה לבית החדש ולסביבה החדשה ולשותפה החדשה. זה היה עוד אתגר לא פשוט שדרש מאיתנו בחינה מחודשת של כל הטירגרים הסביבתיים ועבודה קפדנית יותר עם פוקס מבחינתו חווה הידרדרות רגשית. העבודה עם פוקס היא יום יומית ודורשת הרבה אהבה תקשורת וסבלנות. תודה לעדיאל על האמון.

יעל & צ'אנס

את צ'אנס פגשתי בשעות אחה"צ נעימים. לא היה צריך הרבה כדי להבין שמדובר באחד המקרים האלו שיהיה נדרש לעשות שינוי מקיף. צ'אנס אומץ ע"י זוג מדהים שלא ממש הבין את גודל ה"פרויקט". הם הצילו כלב שמצבו היה ממש גרוע. שלד עצמות, רועד כולו…הם שיקמו אותו. הצילו אותו. ממש ככה. נתנו לו חיים. אבל היה צריך עוד. הם חיפשו לשפר את מצבו יותר. כבר בתחילת האבחון הבחנתי שמדובר בכלב שמלא בחששות ומתקשה להאמין בעולם שמחוץ לדלת. ברגע שנפתחת הדלת - צ'אנס מתמלא בחרדות ופחדים. הוא לא מסוגל ללכת שיש בסביבה אנשים שהולכים. כל בנאדם שהולך לו ברחוב מפחיד אותו אימים. אוטובוסים ממש מבעיתים אותו וכל הטיול הוא צמוד להורים שלו ומנסה להימלט מכל קרבה של בן אדם או רכב גדול. זה היה ממש עצוב לראות את זה. להתקרב אליי זה ממש לא בא בחשבון. אז קבענו להתחיל תהליך, אבל אני ידעתי - התניות קלאסיות בלבד זה ממש לא יספיק. התחלנו שינוי תזונתי - הפסקנו לתת לו מזון יבש ועברנו למזון טבעי. כן. תזונה טבעית. אוכל אמיתי ולא מעובד. צ'אנס גם התקשה מאוד להישאר לבד בבית. ולא רק שהיה לו קשה, ממש בצמוד לתחילתו של התהליך צ'אנס והוריו עברו דירה. לא מספיק שהתהליך עם צ'אנס היה מאתגר - מעבר דירה לכשעצמו זה אתגר מאוד רציני עם כלב רגיש כמו צ'אנס. אז עם המעבר חרדת הנטישה שלו החמירה ואתם יכולים לנחש שהחשש והתסכול של ההורים ושל צ'אנס היה גבוה. כדי להקל על החרדה של צ'אנס נתנו לו כדורים. אני מודה שלרוב אני לא בוחר בכדורים ככלי לטיפול בשלבים הראשונים של התהליך, אבל הפעם החרדה הייתה גבוהה מידי, של כל הצדדים והיינו צריכים משהו שיוריד את החרדה, אחרת לא היינו מצליחים להתקדם בתהליך - צ'אנס היה פשוט מפוחד מידי מהכל. הכדורים בהחלט עזרו לצ'אנס. כבר לאחר שבוע חווינו ירידה משמעותית מאוד בקושי של צ'אנס להישאר לבד בבית והוא אפילו הצליח לישון במהלך ההישארות שלו לבד בבית. במקביל, גם חווינו שיפור ניכר בצואה של צ'אנס [בעקבות החרגות הצואה של צ'אנס לא הייתה יציבה, והוא היה נוטה לשלשל לא מעט והם עברו לא מעט מזונות יבשים]. למעשה, ככל שראינו שיפור בצואה התחלנו להבחין שיפור בטיולים עם צ'אנס. לאורך הדרך, חילקנו את הטיולים עם צ'אנס לחלקים ובכל חלק הצענו לצ'אנס חטיף, כדי לבחון האם ומתי החרדה של צ'אנס עולה ומתי יורדת. וככל שהתזונה השפיעה לטובה - צ'אנס התחיל לרדת לטיולים יותר בקלות, לקחת חטיפים בכל חלק מהטיולים, דבר שלא קרה כשהיה על תזונה יבשה. לראשונה מאז האימוץ וההצלה של צ'אנס אנחנו רואים שצ'אנס נהנה בטיולים. הוא נושם את האוויר, מרחרח ומסתקרן, חופר באדמה, מתקרב לכלבים ואפילו מתקרב לאנשים ומנסה לרחרח אותם והזנב כבר לא בין הרגליים. יש עוד כברת דרך לעשות עם צ'אנס אבל השיפור הוא מדהים. צ'אנס הוא עוד הוכחה ששינוי תזונתי הוא הכרחי בתהליכים עם כלבים רגישים ובכלל. צ'אנס סוף-סוף חוזר לעצמו. צ'אנס סוףסוף כלב.

למידע וייעוץ מקצועי

השאירו פרטים ונשמח לחזור אליכם בהקדם!

גלילה לראש העמוד
שלח הודעה
רוצים להתייעץ? תרגישו חופשי (:
דילוג לתוכן